החלטה בתיק בש"א 2822/08

1.         בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, מיום 21.11.07, אשר חייב את המבקשות לשלם למשיבה סך של 405,476 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה מיום 22.8.04, שאירעה בעת ששהתה המשיבה באולם אירועים של המבקשת 1 (להלן - התאונה). כמו כן חייב בית משפט קמא את המבקשות בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ.

בית משפט קמא דן בפסק הדין בשאלת האחריות, וקבע כי המשיבה נתקלה במרצפת שבורה שהייתה באולם, ועל כן קבע כי המבקשת 1 היא האחראית לנזק שנגרם למשיבה, כתוצאה מנפילתה. למשיבה נגרם שבר עם תזוזה של עצם הפיקה השמאלית, היא אושפזה למשך 9 ימים, עברה שני ניתוחים, ושהתה באי כושר מיום התאונה, 22.8.04 ועד ליום 31.1.06. המשיבה, בת 56 בעת מתן פסק הדין, עבדה טרם התאונה ולאחריה כעובדת ניקיון במרכז גריאטרי. בית משפט קמא קבע כי נותרה למשיבה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין התאונה, והעמיד את הפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר על סך 35,000 ש"ח ולעתיד על סך 166,606 ש"ח - לפי 720 ש"ח לחודש ובהתאם לתוחלת חייה של המשיבה. כך גם העמיד בית משפט קמא את הפיצוי עבור ראש הנזק של ניידות והוצאות לעבר ולעתיד, ע"ס 90,000 ש"ח.

2.         ביום 7.2.08 דחה בית משפט קמא את בקשת עיכוב הביצוע שהגישו המבקשות, בציינו, בין היתר: " לטענת הנתבעות קיים חשש ממשי כי התשלום המלא של פסק הדין לידי המשיבה יסכל האפשרות לאכוף את פסק דין של ערכאת הערעור, באם ינתן ויהפוך את החלטת בית המשפט קמא. טענה זו טענה בעלמא ולא בוססה או עוגנה בראיות. די בכך כדי לדחות את הבקשה" (בעמ' 3 להחלטה).

3.         בבקשה דנן עותרות המבקשות לעכב את ביצוע פסק הדין, תוך שטוענות הן כי סיכויי הערעור טובים, וכי מבחינת מאזן הנוחיות, הנזק שייגרם להן אם פסק הדין לא יעוכב, גדול יותר מאשר הנזק שעשוי להיגרם למשיבה בעיכוב פסק הדין. לטענתן, המשיבה הינה אישה פשוטה וקשת יום, שמעדותה עלה כי היא נתונה להשפעה חזקה של ילדיה וקרובי משפחתה, אשר להם אינטרס מובהק שלא להשיב את הכסף, אם ישולם למשיבה. בנסיבות אלה טוענת המבקשות, כי עולה האפשרות הממשית והסבירה ביותר, כי מעת שיועבר הכסף לידי המשיבה, הסיכוי להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור, קלוש.

יוער כי טענות המבקשות בערעור מופנות לנושא האחריות, ובמיוחד, כך המבקשות, לסכום הפיצוי שפסק בית משפט קמא למשיבה, תוך דגש על אשר נפסק בגין ראשי הנזק של עזרת הזולת וניידות לעתיד, כאשר לטענת המבקשות, מדובר בסכום חסר פרופורציה בהתחשב בכך שמדובר בפגיעה קלה אשר הותירה למשיבה 10% נכות צמיתה. המשיבה העידה כי שבה לעבודתה ולתפקוד רגיל פחות או יותר בבית, ועל כן אין מקום לייחס למשיבה נכות תפקודית שהנה כפולה מהנכות הרפואית שנקבעה לה, זאת בהעדר כל ראיה או נימוק כבסיס לכך.

4.         המשיבה מתנגדת לבקשה בטענה כי לערעור אין כל סיכויי הצלחה, וכי במסגרת הבקשה חוזרות למעשה המבקשות על אותן טענות שנדחו על-ידי בית משפט קמא בהחלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע. לטענת המשיבה, אין כל ממש בטענות המבקשות ביחס לשאלת האחריות ולסכומים שפסק לה בית משפט קמא, זאת בהתחשב בנזקיה ובנכות התפקודית שנותרה לה. עוד טוען ב"כ המשיבה בתגובתו לבקשה, ובזו הלשון: " התובעת שנפגעה בתאונה בהיותה בת 53 בלבד, הינה אישה קשת יום, חסרת השכלה ואף אינה יודעת קרוא וכתוב. מזה ארבעים שנה עובדת בעבודת כפיים וזו העבודה היחידה אותה יודעת התובעת לבצע..." (בעמ' 5) (ההדגשות במקור - י.ש.).

לטענת המשיבה, אין די בטענת המבקשות כי קיים יותר מחשש אמיתי שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, וטענה זו לא נתמכה בראיה כלשהי אשר מצביעה על נזק בלתי הפיך שייגרם למבקשות כתוצאה מביצוע פסק הדין.

דיון :

5.         הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין עליו מערערים, ובמיוחד, מעת שמדובר בפסק דין כספי. על המבקש את עיכוב הביצוע להוכיח שניים - סיכויי ערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. מאזן הנוחות ייבחן בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה לגופו [ע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. רפרריס דדו בע"מ (ט.פ.)] על אף שבמקרים בהם מבוקש לעכב פסק דין כספי, יש למאזן הנוחות שיקול מרכזי, ועל בית המשפט לבחון את יכולת המשיב להחזיר את המצב לקדמותו, במידה ויתקבל הערעור.

6.         צודקת המשיבה בטענתה, כי בבקשה לעיכוב ביצוע אין די בהעלאת טענות כלליות הקשורות במצבו הכלכלי של המשיב, אלא יש לפרט את אותן עובדות אשר מהן עולה היעדר יכולתו הכלכלית ולתמוך אותן בתשתית ראייתית מספקת [ראו: ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל (ט.פ.) וכן ע"א 8053/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבידור (ט.פ.)]. עם זאת, במקרה דנן, לא ניתן להתעלם מאשר נטען על-ידי המשיבה עצמה בתגובתה לבקשה, בה צויין כי המשיבה הינה אישה קשת יום, וכן אשר צויין בפסק הדין אודות עבודתה של המשיבה ואורחותיה, ועל כן, לכאורה, יש באמור משום בסיס, ואף ראשוני, לטענת המבקשות כי אכן יכול ויהיה קושי להיפרע מהמשיבה, באם יתקבל הערעור. אכן, אין חולק כי המשיבה הינה אישה כבת 54, אשר משתכרת למחייתה כ-6,000 ש"ח בממוצע לחודש, זאת לפי פסק דינו של בית משפט קמא. בנסיבות שכאלה, נראה כי מאזן הנוחות נוטה במעט לטובת המבקשות.

אף בהתייחס לשאלת סיכויי הערעור, נראה כי אין להתעלם מטענות המבקשות בערעור, וזאת כמובן מבלי לקבוע מסמרות בדבר.

בנוסף, חלקו הארי של הפיצוי עניינו הוצאות העתיד, כעזרה וניידות.

7.         בנסיבות אלו, יש מקום לאזן בין האינטרסים המתנגשים - האחד, זכותן של המבקשות להבטיח כי יוכלו להיפרע מהמשיבה במידה וערעורן יתקבל, והשני, צמצום הפגיעה במשיבה, אשר יש לזכור כי בסופו של דבר, זכאית היא לאשר נפסק לזכותה בפסק דינו של בית משפט קמא עד להכרעה אחרת בערעור, אם בכלל [ראו: ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' אהובה(ט.פ.)]. לפיכך, לא מצאתי כי ישנה הצדקה לעכב את מלוא סכום הפיצוי שפסק בית משפט קמא, כפי שמבקשות לעשות כן המבקשות, וכי די בעיכוב של 25% מסכום פסק הדין, על מנת להביא לאיזון הנכון.

העיכוב אינו מתייחס להוצאות ולשכ"ט עו"ד שנפסקו לטובת המשיבה על-ידי בית משפט קמא בפסק הדין.

8.         אשר על כן, הבקשה מתקבלת בחלקה, באופן שניתן עיכוב ביצוע חלקי של 25% מסכומי הפיצוי שנפסקו, ואינו חל על הוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו לטובת המשיבה בבית משפט קמא.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק מההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום ב' ב אדר ב, תשס"ח (9 במרץ 2008).